גזר דין בתיק ת"פ 8579-01-13

1.         הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(א) + סעיף 380 לחוק העונשין. ואלה המעשים: המתלונן, נתן גרוסמן, ייסד עם אחרים עיתון חדש בשם "הפלס" המתחרה בעיתון "יתד נאמן" בו עבד המתלונן קודם לכן. הדבר הוביל לסכסוך מתמשך בין פלגים שונים בציבור הליטאי המזוהים עם העיתונים המתחרים.

במועד מסוים לפני יום 21.12.2012 סיכם הנאשם עם אדם נוסף כי יבצעו פעולת הפחדה ואיום כלפי המתלונן, לשם כך השניים התקשרו לביתו של המתלונן לוודא שעת חזרתו. בתאריך 21.12.2012 בשעה 01:00 נכנס המתלונן לחדר המדרגות שבביתו בשכונת בית וגן בירושלים, הנאשם המתין לו, פנה אליו בתואנה כלשהי ואז הגיח מהצד האדם הנוסף כשהוא רעול פנים, התקרב למתלונן שניסה לברוח, אך האדם הנוסף החל לתקוף את המתלונן, להכות אותו בראשו עם חפץ. המתלונן החל לדמם, ניסה להתגונן, והאדם הנוסף המשיך להכותו. המתלונן ניסה לצעוק ולברוח אך מעד. שכנו של המתלונן, מיכאל ישראלי, שמע צעקות, יצא והבחין בנאשם ובאדם הנוסף, התקרב אליהם ואחז בשניים, אך הם דחפוהו והחלו לברוח. כתוצאה ממעשי השניים נגרמו למתלונן חתכים בראשו ושבר באצבע כף יד שמאל.

2.         בהסדר הטיעון בין הצדדים הוסכם, כי המאשימה תעתור לעשרה חודשי מאסר בפועל וב"כ הנאשם יעתור לעונש של מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות. כמו כן הוסכם כי יוטל על הנאשם מאסר על-תנאי ופיצוי לפי שיקול דעת בית המשפט.

3.         הנאשם, יליד 1991, רווק, בעל אזרחות בריטית, התגורר ולמד בישיבת פונוביץ' בבני ברק מאז שנת 2008. עברו נקי. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם הינו יליד הארץ, בן תשיעי למשפחה המונה 13 אחים המשתייכת לזרם הליטאי של המגזר החרדי. לפני מספר שנים הנאשם עבר תאונת דרכים קשה, נזקק לשיקום אינטנסיבי ואחר כך חזר ללימודים בישיבה. בשל תגובות פוסט-טראומתיות הקשורות לתאונה, החל לקבל טיפול פסיכולוגי בחודש מרץ 2013 וזאת עקב דיכאון ותגובות פוסט-טראומתיות לתאונה אשר התגברו עקב ההליך בתיק זה.

הנאשם הסביר לשירות המבחן כי את העבירה ביצע על רקע פיצול בישיבה ובזרם הליטאי, מאבק בין פלגים שונים וכי יצא לפעולה כנגד המתלונן בלא שהתכוון לפגוע בו פיסית. שירות המבחן התרשם כי הנאשם הינו בחור מופנם ומנומס, ללא דפוסים עברייניים, המעצר בעת החקירה היווה עבורו גורם מרתיע ומציב גבולות, כך גם תנאי מעצר הבית בהם הוא שהה תקופה ארוכה. עוד צוין, כי אישיותו טרם התגבשה וכי למעורבות בעבירה יש תוצאות חברתיות ומשפחתיות משמעותיות. קצינת המבחן העריכה כי הנאשם יוכל להיתרם מהמשך טיפול פסיכולוגי ומעקב על-ידי שירות המבחן שיאפשר לו להתגבש, להכיר יכולותיו, גבולותיו ומצבי סיכון, על כן ההמלצה הינה להטיל עליו צו מבחן למשך שנה. עוד צוין בתסקיר, כי נוכח תחושת החרטה והרצון שמבטא הנאשם יש לבחון התאמתו להליך "גישור פוגע נפגע". שירות המבחן ציין כי עונש מאסר בפועל בכלא ממש עלול להזיק ולהשליך על מצבו ותפקודו של הנאשם ועל יכולתו להמשיך ולהשתלב היטב בחברה וכי מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות דיו להוות ענישה קונקרטית, מציבת גבולות המפחיתה בצורה משמעותית סיכון להישנות עבירות דומות.

4.         המתלונן הגיש הצהרת נפגע עבירה. הוסכם בין הצדדים כי תוכנו יהיה חסוי, לפיכך אציין כי בהצהרה יש פרטים על הסכסוך שהוזכר בחלק הכללי של כתב האישום, טרוניה כלפי הנאשם בגין סירובו לחשוף את שולחיו, התקיפה שנועדה להשתיק חופש הביטוי של המתלונן, טראומת התקיפה שחווה ונזקיה הן לעצמו והן לסביבתו.

5.         ב"כ המאשימה טענה כי הערכים המוגנים שהופרו הינם שלמות הגוף וביטחון אישי (בעיקר בשטח הבית בו גר) וכי תוצאות התקיפה מלמדות על חומרת האירוע שגרם נזק ממשי, וכי הנאשם חיפש "פתרון" פלילי לסכסוך אזרחי. על-פי הפסיקה הנוהגת (הפנתה לפסק דין ת"פ 26382-03-13 (שלום ת"א)) המאסר הינו בין 24-10 חודשי מאסר וזה המתחם המתאים. עוד הדגישה כי פוטנציאל הפגיעה באירוע כזה הוא רב.

באשר לנסיבות אישיות: לנאשם אין עבר פלילי, תסקיר חיובי, הודאה, נשלח בהוראת אחרים. לפיכך עתרה ליישום הרף התחתון של המתחם - 10 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי ופיצוי למתלונן.

הנאשם היה עצור 11 ימים במהלך החקירה ומאז 2.1.2013 הוא שרוי במעצר בית למעט יציאה לתפילות.

ב"כ המאשימה עמדה על כך שהמתלונן שולל הסדר הטיעון ולא נשאל עליו מראש.

6.         ב"כ הנאשם טען כי הסדר הטיעון קובע את מתחם הענישה. לפנינו בחור צעיר, בן 21, ללא עבר ושירות המבחן בדק עניינו באופן מעמיק והמלצתו המפורשת להימנע ממאסר. הנאשם נקלע לסכסוך של גדולים ממנו ואין בו כלל נטייה עבריינית אישית ומעורבותו בביצוע המעשה הפלילי היא משנית לכן אין צורך להעביר באמצעותו מסר לאחרים, ומוסרית - יש להענישו לפי מעשיו. על-פי סעיף 40ב' לחוק העונשין יש לבחון מה בדיוק עשה הנאשם, מה מידת אשמו - ובחינת מעשיו אינה מצדיקה מאסר בכלא ממש. עוד הדגיש כי מטרת הפעולה הייתה הפחדה ואיום ולא אלימות פיזית, שבוצעה על-ידי האחר, לכן חלקו שולי ולא אקטיבי ולא דומיננטי. כמו כן הפנה לנסיבות אישיות שאינן מצדיקות מאסר בכלא. בצד הצורך בשיקום כפי שהמליץ שירות המבחן, בו יש חרטה, אמפתיה, לימוד לקח, הבנת גבולות וחשש כי למאסר תהיה השפעה שלילית הרסנית. עוד טען כי הצהרת הנפגע חורגת מעובדות כתב האישום ומהכללים שנקבעו בתקנות. בעיקר הדגיש כי המתלונן התייחס בהצהרתו לסכסוך כללי אשר לנאשם אין קשר אליו.

הסנגור הדגיש שוב ושוב כי הנאשם אינו קשור לסכסוך הכללי ונסחף לביצוע העבירה מתוך טעות. לפיכך עתר למאסר בעבודות שירות, מאסר על-תנאי, פיצוי למתלונן ומבחן למשך שנה.

הנאשם עצמו הביע צער, התנצל לפני המתלונן, קיבל אחריות והביע תקווה כי המתלונן יסלח.

7.         חוק העונשין (תיקון 113) קבע את עקרון ההלימה שמשמעו אימוץ עקרון הגמול כעקרון מנחה. כך עולה מהצעת החוק וכן מהפסיקה בה צוין כי עקרון זה הוא "כוכב הצפון" לו מעמד בכורה, אם כי אין מדובר בבלעדיות ומתקיימים בצידו יסודות הענישה האחרים (ע"פ 1523/10 פלוני נ' מ"י, פסק דינו של כב' השופט א. רובינשטיין, ע"פ 8641/12 סעד נ' מ"י, פסק דינו של כב' השופט נ. סולברג). יש לבדוק העבירה וכל העולה ממנה ולאחר מכן הנסיבות האישיות. בחינת העבירה ונסיבותיה מביאה לקביעת מתחם ענישה ואחר כך יש לבחון הנסיבות האישיות. דהיינו, העבירה מכתיבה את המתחם ושילוב הנסיבות האישיות במתחם מכתיבים את גזירת הדין.

בפסיקה הנ"ל ובפסיקה נוספת (ראה: ע"פ 1323/13 חסן נ' מ"י) נקבע כי התיקון לחוק יצר מנגנון תלת-שלבי לגזירת העונש. שלב ראשון, יש לבדוק האם הנאשם הורשע בכמה עבירות, והאם אלו מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. כאשר מדובר בכמה אירועים יש לקבוע עונש הולם לכל אירוע בנפרד ולבסוף ניתן לגזור עונש נפרד לכל אירוע או עונש כולל לכל האירועים. בשלב השני, יש לקבוע את מתחם הענישה הראוי כעולה מסעיף 40ג(א) לחוק העונשין. ביצירת המתחם מספר שיקולים: האחד, הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו. השני, מדיניות הענישה הנוהגת. השלישי, נסיבות הקשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40ט והם: תכנון, חלקו של הנאשם, הנזק הצפוי וזה שנגרם, הסיבות לביצוע העבירה, הבנת הנאשם ויכולת להימנע מעבירה, מצוקתו הנפשית, קרבה לסייג אחריות פלילית, מידת האכזריות כלפי נפגע העבירה, ניצול כוח ומעמד.

בשלב השלישי, יש לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוך המתחם ולהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה: הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות שיקולי גיל; פגיעה במשפחתו; הנזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה וההרשעה; מידת האחריות של הנאשם למעשיו; שיקומו או ניסיונות שיקום; מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ופיצוי על הנזק שנגרם בעטיה; שיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק; התנהגות חיובית של הנאשם ותרומתו לחברה; נסיבות חיים קשות של הנאשם; התנהגות רשויות אכיפת החוק; חלוף הזמן מביצוע העבירה; עברו הפלילי של הנאשם או העדר עבר.

ניתן לסטות מהמתחם כאשר מתקיים אחד משני חריגים: האחד לקולא אם הנאשם השתקם או קיים סיכויי של ממש שישתקם (סעיף 40ד); השני לחומרה, אם יש חשש ממשי שהנאשם ישוב ויבצע עבירות וכי החמרה בעונשו והרחקתו מהציבור נדרשות להגן על שלום הציבור (סעיף 40ה).

על-פי התיקון לחוק וכך פירשה גם הפסיקה הנ"ל, קיימת חובת הנמקה בארבע תחנות: קביעת מתחם העונש ההולם; גזירת העונש המתאים; חריגה מהמתחם; גזירת הדין כאשר מדובר בכמה אירועים.

8.         שני ערכים חברתיים עומדים ביסוד העבירה: האחד, ביטחון אישי של אדם והזכות לשלמות הגוף והנפש. הנאשם הפר שני ערכים אלה ופגע פגיעה של ממש בגוף המתלונן, לא פחות מכך בתחושת הביטחון האישית. מדיניות הענישה הנוהגת הינה בין מאסר בעבודות שירות לבין 20 חודשי מאסר. באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש לציין כי הנאשם והתוקף השני תכננו מראש להפחיד ולאיים על המתלונן והתכנון גלש לאלימות פיזית. הנאשם נטל חלק הן בתכנון, הן בהסחת הדעת של המתלונן, אך לא בהכאה הפיזית. למתלונן נגרם נזק של ממש, בראשו נגרמו שריטות וחתכים, אצבעו נשברה. הסיבות שהביאו לביצוע העבירה קשורות לסכסוך רחב שהוזכר בחלק הכללי של כתב האישום (מאבק בין פלגים בציבור הליטאי). הנאשם נכח במקום, בשלב מסוים יכל לבקש מהתוקף השני להפסיק את מעשה האלימות, אך זה נפסק בגלל התערבות השכן. מידת האלימות שהופעלה כלפי המתלונן הייתה ממשית, אך לא אכזרית, הנאשם והתוקף הנוסף ניצלו את ההפתעה המוחלטת ואת היותם שניים כנגד אחד.